מאיפה אני באה
ב״אם אין אני לי מי לי״ אני מתעסקת שנים – במי אני, בזהות ומודעות, במה ואיך אני מתנהלת בתוך החיים. הראש שלי חלון פתוח והעולם עובר דרכו, לומדת דרך העסק, לומדת דרך המשפחה, לומדת דרך הזוגיות, לומדת דרך התבוננות על החיים. לקטית של רעיונות, איבחונים, שיטות, סמינרים וריטריטים, ספרי עיון, פודקאסטים. מחפשת את עצמי בתוכם, לוקחת משהו מכל דבר. מחפשת לגדול, ללמוד, להתרפא. אם אין אני לי מי לי הוא גם נטיית הזאב הבודד שלי: עושה בעצמי, לא בנוח לבקש עזרה, נוטה להיות יותר בעמדה של נתינת שירות (ומצויינת בזה, מבט מאוד מוכוון החוצה), אבל פחות בתודעה של שותפות והדדיות במערכות יחסים.
עם המעגלים של ״כשאני לעצמי מה אני״ – קהילה, שותפות, עם – אני מתבחבשת. זה גם הקשר ליהדות, וגם החיבור לאנשים. יחסי קרבה-ריחוק, שריטות שייכות, חוסר רצון לתיוג. לא סגורה במה אני מאמינה, הכל נראה לי סביר ולא סביר במידה דומה. זהירות וחשש להתבטא בתוך אוירה שנהיית יותר ויותר אגרסיבית, דעתנית ושיפוטית ברמת הבית משפט שדה. אין מקום שמרגיש בטוח להביא היסוס ומחשבה לא אפויה עד הסוף, התלבטות וקצב עיכול אחר. אני לא או-או. אני מכלול מבולגן של סתירות, ואני מאמינה באמת שיש לי מה ללמוד מכל אחד, ושהמגוון הוא אוצר מלכתחילא, ולא אילוץ שצריך לבלוע בנימוס. אבל אני קצת מפחדת מהאנשים, זאת האמת.
ומול זה – חוסר יכולת להתעלם, לשחרר, להגיד ״זה לא שלי, ביי״. המעגל השבטי קשור אלי באופנים שלא ברורים לי ומסרב להרפות. שוב ושוב חווה דאגה עמוקה, כמיהה עמוקה לטוב משותף. תחושת בית כשלתובנה עמוקה יש מקור יהודי, ומול זה חוסר עקביות ברצון לפגוש ולהעמיק. חוסר שינה בלילה על אנשים שאני לא מכירה, ומבוכה מול אנשים במפגש פנים אל פנים.
ביום הראשון של כנס מומנטום השבוע, חילקו סיכות דש כאלה, עם ״לביאה״ (לא לקחתי, לא מרגישה מי יודע מה לביאתית), סמל חטופים (לקחתי), ״עם ישראל חי״ (הציניות לא אפשרה לי לקחת, זה של דוסים כזה, מתלהב), סמל מומנטום (לא לקחתי, מה אני, לוח מודעות?).
ביום השני הלכתי לחפש את הסיכה של עם ישראל חי. וכשחזרתי הביתה הצטערתי שלא לקחתי את הסיכה של מומנטום. אז קרה שם משהו, כן?
מה זה מומנטום
ארגון נשים יהודיות בינלאומי, שסימן את האמא היהודית כמקור השפעה בקהילה ופועל לגדל ולחזק אותה, כך שתחזור לקהילה והאדוות שלה ישפיעו על כל מי שסביבה. הן עושות תהליכים, לא מהלכים חד פעמיים. סיורי ״תגלית״ לארץ – לאמהות מכל העולם. כנסים שת״פים וליווי יוזמות נשיות שחוזרות לקהילה. והכל ברצינות ותיקתוק אמריקאי, ובחיבור לערכים יהודים.
הכנס שהייתי בו, פועל ברחבי העולם כבר שנים, והיה הראשון שעשו לנשים ישראליות. הכנס הוצע לצוותים נשיים שבאים עם פרויקט קונקרטי. היו בו שילוב של השראה, חיזוק, נטוורקינג וחיבורים, וכלים פרקטיים לקידום הפרויקט שבאנו איתו. אחרי הכנס – יש ליווי של כמה חודשים לראש הצוות, ומחויבות להתקדם עם הפרויקט. הנשים האלה באו להשיג תוצאות ולא רק לדבר באויר. ריספקט.
ישראליות וחו״לניקיות
לפני כמה שנים צפיתי ב״היהודי החדש״ – גורי אלפי שמסתובב בין קהילות בארה״ב, וזה פתח לי משהו משמעותי בראש, גם אם לא מנוסח לגמרי, שיש פה משהו שאפשר וצריך להתנהל איתו אחרת, שיש פוטנציאל של לימוד הדדי.
אחרי החוויה של הכנס אני מרגישה את זה פי כמה יותר חזק.
יש בישראל ובישראליות משהו מאוד חזק, חי, מרוכז, עז. זה בא עם המון כוח ויתרונות אבל יכול להשלים את הסיבוב ולעשות בדיוק את ההיפך כשכל הכוח הזה נהיה אוטואימוני, ואנחנו פועלים אחד נגד השני, ומגיעים לשנאה אמיתית.
היהודיות האמריקאיות באות עם פרופורציות של מי שרואה את התמונה מרחוק ולא מכיר כל פרט ופרט של הבלגן הישראלי, ולכן מצליח לראות את העיקר – ולהראות לנו אותו. הן באות עם לב ענק ופועם ואכפתי, ויש בזה משהו מחבק בצורה לא רגילה. מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים כשמישהי סיפרה על איך תפס אותה ה7.10, ושהתקשרה לקשרים הישראליים שלה: ״איך אני יכולה לעזור? איך אני יכולה לעזור?״ (וגם עזרה אחושילינג, לא רק בכסף אלא בפוקוס ובמחשבה ובשותפות). הדמעות בעיניים היו כשקלטתי עם איזה תחושת בדידות אני מסתובבת בעצם, מול השסע בארץ, מול הפחד הנורא, מול הבן שלי שבצבא, מול העולם שהשתגע, ופתאום העין האוהבת הזאת.
הן באות עם הכאב והחוויה היהודית שלהן בחו״ל, שגם הוא לא תמיד פשוט ופתור, ועם החיפוש שלהן אחרי קשר וחיזוק. ויש לנו מה לתת להן גם. ויש לנו עבודה משותפת איתן ביחד – כי יש לנו קרקע משותפת אמיתית.
מה יהיה עם היהודים האלה
וואלאק. איזה מעצבנים אנחנו, אין לתאר. לא היה לי קל. היו בכנס נשים מכל המגזרים. וראיתי את הקושי שלי מול חלק מהקולות שעלו שם. ואת השיפוט המיידי, והדעה המוכנה שלי על כל מיני אנשים. וראיתי את הזהירות שלי מול כל מיני טקסטים שאם אני מתחברת אליהם אז מה זה אומר עלי ולאיזה מקום זה מתייג אותי.. אני כותבת את זה וקצת מתביישת, כי בראש שלי אני יותר גדולה מזה, ויודעת להיות עניינית. אבל כן, יש פה תהליך, והתגובה הראשונה היא של התגוננות וזהירות, לא כזה פשוט ומובן מאליו להתמסר ולדלג מעל השוני.
למשל היה רגע של שיחה שממש עצבנה אותי, ולא ידעתי מה לעשות איתה. לא רציתי לתת הנחות מצד אחד, לא רציתי להתנגח ולהגיב אוטומטית מצד שני. אז הלכתי לישון עם זה, וקמתי עם תובנות –
א. שלהבא אני יכולה פשוט להגיד שאני באי נוחות עם מה שעולה פה אבל מבינה שזה לא הרגע להעמיק, ולהזמין לרגע שזה כן שייך, וברגע הזה לא לדבר על הדעה הנקודתית, אלא ללכת אחורההההה: מאיפה באה המשפחה שלך, איפה הייתם ואיך אתם מתארים נקודות ציון בהיסטוריה שלנו, להבין את תפיסת העולם של האדם לפני שמדברים על הרגע הזה. לראות את ההיגיון שלו, ולשחרר את הכעס שמניח שהוא רואה את המציאות כמוני ופועל אחרת כי הוא אידיוט או רשע.
(ב. וג. קשורות לגמרי לתוכן שלמדנו בכנס: )
ב. לכוון את השיחה לדבר על ערכים, מאיפה את באה, מה חשוב לך. להתחבר משם. ואז להמשיך מעמדה פנימית אחרת.
ג. לחפש באופן אקטיבי נקודות שאני יכולה כן להעריך ולהסכים עם מי שעומד מולי, לא בשביל לטשטש את מה שאני לא מסכימה, אלא כדי שהשיחה לא תהיה התנגחות אלא כן אם הקשבה של אמת ומורכבות.
אז זה לא פשוט בכלל הסיפור הזה. ולקח לי זמן להפשיר לתוך זה. וכמו שלורי אמרה, אנחנו משפחה. Highly disfunctional family, אבל משפחה. וכל אמא יודעת שהתפקיד שלה הוא להחזיק את המשפחה ביחד. מפגש אחרי מפגש פוגשים קצת את מה שמתחבא מאחרי האנשים – העשיה, החוויות מהן הגיעו, היוזמות שלהן, מה חשוב להן. ולאט לאט הלב נפתח. סשן נטוורקינג חכם שהכווין אותנו להציג את עצמנו לא בקטע הרגיל, אלא דרך ״יכולות העל״ שלנו, גם עזר להכיר ממקום שקופץ ישר פנימה ומדלג קצת על המסיכה הרגילה.
וגם במובן הזה, יש משהו חזק בחיבור לנשים מחו״ל, שחוות את היהדות שלהן ממקום אחר, בלי כל הרעש שאנחנו עושים פה בישראל כשהיהדות כל כך מעורבבת בפוליטיקה ובמחנאות שצריך מאוד להתאמץ לבוא לזה נקי. כשמישהי דתיה מהארץ תביא ציטוט, היא תחשד כבעלת אינטרס, ואז קל לפספס את הערך במה שהיא מביאה. כשזה מגיע ממישהי דתיה לא מהארץ, אפשר לדלג על כל זה ולקחת מה שרוצים באופן ענייני.

מבט אופטימי קדימה
בין דיבור על שותפות שמקדמת אותנו מהר יותר. לדיבור על שהשמחות היהודיות (בת מצוות וכאלה) חוגגות בעצם פוטנציאל עתידי. בין דיבור על זה שהעבר המשותף שלנו הוא עובדה אבל העתיד המשותף הוא בחירה. ציטוט מאבא קובנר, מאחד העם, מחז״ל, משיר ישראלי. בין דיוק של ההזדמנות של הרגע ההיסטורי הזה (״אנחנו ההיסטוריה!״). בין אמירה על הסיפור היהודי, שהוא כולו סיפור של חיים (4000 שנה של יצירה, של איזה דיאנאיי תזזיתי שתמיד נמצא איכשהו במקומות של השפעה וקידום), מול ההיתקעות שלנו על נרטיב של הישרדות ומוות (פוקוס על גרוש ספרד ולא על התרבות המפוארת שקדמה לו והפכה אותו לטרגי). איזה השראה יש בלהגיד לילד שלך ״נולדת לעם שכולם שונאים, בהצלחה״, לעומת ״נולדת לעם החי תמיד, יצירתי, שוחר טוב וחיים ומוסיף אור לעולם, מעניין מה יהיה התפקיד המיוחד שלך במשחק הזה״. בין הרצאות שמדברות על מנהיגות קהילתית, מבוססת אדם, בניית אמון, גמישות, שותפות ועוד ועוד תכנים שבאים מעולמות של ניהול ומשולבים ראיה נשית פנימה, שילוב של השראה וכלים של תכלס. ובין עבר הווה עתיד ונוכחות מאוד ברורה של ה7.10 וההשלכות עלינו.
בין כל אלה, אני מגלה שהמוטיבציה שלי עולה. שהאמונה שלי בעתיד עולה. שאני יכולה לשאוב השראה ממקורות יהודיים, בנחת ובלי הדתה או מחויבות לסל שלם של התנהגויות. שזה שלי. שאני שייכת. שאני אחת מהמניין, צריכה את ה9 האחרים והם צריכים אותי.
שיש אלטרנטיבה לשיח הדרמטי והקשוח והפסימי (או החלופה האמונית-אופטימית באופן עיוור שאני מתקשה להתחבר אליה מהצד השני). אלטרנטיבה מפוכחת, שלא עיוורת לבעיות, אבל מתמקדת בפתרונות, ורואה לעצמה תפקיד בבניה של עתיד טוב. עוד יותר טוב! לא כי ה יתברך תמיד אוהב אותי, אלא כי אני מתגייסת לזה. אם זאת לא שליחות וסיבה לקום בבוקר אני לא יודעת מה כן.
גבולות
משהו שלי ממש שינה באופן אישי: לשים את הגבול. יש אנשים שהם פשוט לא שותפים. לא לשים שם אנרגיה. יש נושאים שאין לי מה להוסיף בהם. לא לשים שם אנרגיה. לכוון את הכוחות ותשומת הלב לאיפה שכן יש שותפים, שכן יכול להיווצר דיאלוג אמיתי, שכן יש שפה משותפת, ויש. פוקוס שם!
בתור אחת שדואגת על הכלללל, וקוראת את הדעות של כולם על הכל, ולוקחת ללב, ומקווה ומתייאשת ברכבת הרים אינסופית. זה משהו שהוא ממש פרקטי: זה לא שלי. לא מתעסקת בזה. אבל לא כאסקפיזם והתנזרות מרעל (כשברקע מכרסם בי כל הזמן שהרעל שם), אלא בפוקוס על מה ומי שכן אפשר לעבוד איתו. ובחיבור לערכים ברורים, וחזון שהולך ונהיה יותר ויותר מדויק, תוך כדי תנועה.
לייף צ׳יינג׳ינג
אני מודה מקרב לב על ההזדמנות להיות בכנס הזה. כתבתי את הסיכום בשבילי, כי מכירה את התנודתיות של עצמי, ויודעת שהאנרגיה יודעת גם לרדת, אז שיהיה לי לתזכורת. ואמן שאצליח לממש כמה שיותר מזה בתוך החיים ולחיות במקום ובחיבור גבוה יותר מול מעגל שאף פעם לא ישב לי פיקס.
לורי, אירמה, ג׳ודי, עדי, דנה, מיה, שירה וכל מי שלא זכיתי להכיר בשם והיתה חלק מזה – אתן עושות דבר גדול, עושות אותו היטב, במקצועיות ובאהבה שניכרת מכל כיוון. תודה!
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.
אני! אני והמסורת והעם שלי, חפצי חיים וחולמים לראות טוב בעולם, ובתוכנו ובינינו.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.
כנות אותנטיות כוונות טובות ודיוק התבוננות
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
לשים גבול מול מה ומי שלא רלוונטי לעבוד איתו. להתמקד בלעשות טוב, עם שותפים שגם הם רודפי טוב.