זאת לא אשמתכם – זאת אשמתינו

מה הקשר בין 

– תרבות ריאליטי של הדחות וניצחון בכל מחיר, בגידה, ורכילות מאחורי הגב כנורמה.
– תרבות שצדה כל פדיחה שמישהו מפקשש ועושה מזה מטעמים ובדיחות, כי אפשר, וכי אם זה מצחיק אז זה חומר לעבוד איתו ולא משנה האדם מאחורי זה.
– תרבות שבודקת אם ״הוא משלנו או לא משלנו״, ולפי זה מתאימה את הדעה.
– רשתות שלוקחות את כל זה, מערבבות טוב טוב, ומחזירות לנו לפנים ובווליום מועצם.
– תקשורת שמפמפמת דרמה ומלחמות ולא שיחה שקולה ומכבדת בין עמדות.
– כולנו שמשתתפים ברמה כזאת או אחרת במשחק הזה, מנרמלים אותו, ולא מצביעים על העיוות שבכל זה. 

לבין חרמות ובריונות בבתי הספר?

דמעתי עם אופק ראשון במשואות, על החוויה והעוצמה שלה, על הבדידות, על הכאב, על הפגיעות, על החוויה שכל שניה יכולים להתהפך עליך. ותהיתי על הקול הפאסיבי כשהציגו אותה וסיפרו שהיא סבלה 6 שנים מחרם שהובילו ילדי כיתתה, והיא פעילה להעלאת המודעות למכה הנוראה של מכת החרמות והשיימינג בבתי הספר.

באמת אנחנו יכולים להזדעזע מהתופעה באופן פאסיבי?
להגיד שזה לא קשור בכלל לתרבות שאנחנו מייצרים וחשופים אליה?
לא קשור אלינו בכלל?
זה רק הילדים?

מי המודלים שלנו? את מי אנחנו מעריכים? איזה התנהגות אנחנו מקבלים ולא ממצמצים מולה? איזה תכנים אנחנו צורכים ואיך אנחנו מתווכים אותם לילדים שלנו? איזה ערכים אנחנו חיים ביומיום? כשמישהו מחליק על בננה אנחנו רצים לעזור או צוחקים? יש דברים שלא נעשה בדרך למטרות שלנו? אנחנו מעירים על מבנה גוף של אחרים? על מבטא? על לבוש? על מה אנחנו צוחקים? דברים חייבים להיות רק בדרך שלנו או שאנחנו מצליחים לייצר שותפויות? איך אנחנו מתנהגים על הכביש? איך אנחנו מדברים על מי שאנחנו לא מסכימים איתו? ממסגרים את זה שיש מגוון דעות בעולם ואנחנו חושבים אחרת, או שהוא אויב לא לגיטימי? יש אנשים שהם מחוץ לסקאלה בשבילנו? שאיתם אנחנו לא מדברים? שהם בזויים מכדי לקבל את הכבוד האנושי הבסיסי מאיתנו? 

שאלות להתבוננות יומיומית ואישית, תזכורת לעצמי, ואם בא לכם – גם לכם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *