השבוע קיבלנו מבט כואב ומטלטל על נפגעות פגיעה מינית. המוות של יעל גרינברג, הפוסט של ריף, הפוסט של מרווה זוהר, הפוסט של יעל משאלי והסרט של הבת שלה, נתנו לרגע הצצה על מה שעומד מאחורי המילים האלה, איך נראית מלחמה על החיים, וגם איך כן ולא נראית תמיכה.
קשה לנשום מול זה, והמחשבות שלי לוקחות אותי לצורך באמון, בהקשבה, בהכרה, בנוכחות,
וכמה אנחנו רחוקים מזה.
צפוף וקשוח לחיות פה, וזה עושה אותנו צפופים וקשוחים. שיפוטיים. ציניים. תוקפניים. שמים אידיאולוגיה מעל אנשים. לא שמים לב. לא שמים את הלב. לא קשובים.
יש דברים שבהם אין לנו בחירה, אבל יש כאלה שכן. ועליהם צריך ממש ממש להתעקש, להוסיף עדינות, להוסיף תום, להוסיף כנות, לייצר מרחבים מוגנים ותומכים, להוסיף את עצמי לאנשים שכן יכולים להיות שם בשביל אחרים, או לפחות כאלה שלא צריך לחשוש לדבר לידם. וכיוון שאין לדעת מה עובר על מי, ומאיפה נובעת איזה התנהגות – אז להיות ככה לכולם!
זה קשה ממש, הרי על כל אחד מאיתנו עובר השיט שלו, אנחנו בקושי קשובים לעצמינו, איך נהיה שם לאחרים. וכנראה ניפול בזה מאה פעם, אבל העיקר שנקום. והעיקר שהנכון יהיה לנו מול העיניים, לכוון את המבט והלב והתודעה אל הטוב, לא להסכים ללכלך אותו כל כך בקלות. לא בשביל בדיחה, לא בשביל דעות, לא בשביל כלום. הלב כל כך עדין, וההתנהגות שלנו כל כך גסה. לא בטוחה שאני מצליחה להעביר מה אני מרגישה, אבל בער לי לכתוב אז הוצאתי ככה.
תהיו טובים
