היום נכנסתי לפייסבוק (טעות, אני יודעת), וטעמתי קצת מזרם התודעה, החדשות והתגובות שרצות במרחב הישראלי. ישר הרגשתי את הלחץ עולה, את הדאגה מכרסמת, את חוסר האונים מול הסערה המשתוללת, את הרצון של המחשבה לנהל את העניינים, למצוא פתרונות, להבין, להבין, כי אם אני אבין בטוח אדע מה לעשות.
אבל האמת היא שאני לא מבינה, וגם יש לי ספק אם אני יכולה בכלל להבין. פוליטיקה זה בשבילי כמו הנושא של הביטוחים: אני מבינה את השיטה בגדול, ואם יסבירו לי היטב אני אצליח להבין נקודתית, אבל שניה אחר כך זה הולך לי לאיבוד. הראש שלי פשוט לא עובד בסדרי גודל האלה. לא מבינה את המשחק.
שנית – אני מפקפקת במקורות המידע ובאינטרסים שלהם (התקשורת שמתפרנסת מלהפחיד אנשים כי זה עושה רייטינג, הרשתות שמתפרנסות מאנשים כועסים ומופרדים, ואפילו היה פרסום לא מזמן על האיראנים שמשחקים לנו ברשתות החברתיות ועוזרים להתסיס אחד נגד השני). אז לידיים של מי אני משחקת עם הדעות שאני יעני מגבשת על סמך העובדות? זה לא בשבילי, תודה.
וחוץ מזה, אני לא מופתעת מול זה, ולא רואה פה שום דבר חדש. הנה פוסט שכתבתי ב2015 (!), הכל אותו דבר, רק הווליום והטמפרטורה עולה. כמובן שאני מתבעסת שאין בכוחי לרכך ולמתן את הצונאמי הזה, ותוהה איפה זה ייגמר. וביכולת האישית שלי, אני לא יודעת ולא מתחברת להעלאת הווליום כפתרון. מעדיפה לנסות להחזיק אנרגיה יציבה ורגועה בתוך עצמי ובתוך המרחב, למען עצמי, למען האחרים.
אסקפיזם או קרקוע
מיכל לביא כתבה פוסט (בהקשר של העיצוב האנושי, אבל רלוונטי בעיני בכל מקרה), שמזמין קירקוע בתוך המצב המטורף.
דברים ברוח דומה כתבה מיה טבת דיין בטור הווצאפ השבועי שלה: "חכמה עתיקה. חכמת הדברים הקטנים.
לא קוראת לנו לא לעסוק במה שגדול וחשוב. רק מזכירה לנו שבתוך כל זה כולנו חייבים וחייבות לתמוך בעצמנו.
זה לא אסקפיזם. זו לא בריחה מהמצב. זו חזרה למה שבאמת מרפא אותנו. לגודל הנכון של הדברים. להיזכרות מי אנחנו באמת רוצות להיות ומה ממלא אותנו. ושברגעים גדולים מדי לא נשכח להתרכז בדברים הקטנים".
(לא מצאתי קישור לטקסט עצמו, אם בא לכם לשמוע ממנה ולקבל בכל יום שישי טור קטן עם פוקוס על נשיות ופמיניזם – צריך להרשם לקבוצות הווצאפ שלה מפה, או דרך האתר שלה)
ופרופורציות…
כמה הכל חשוב! כמה אנחנו גדולים ומרכזיים וקריטיים! או אולי לא?
מזמינה אתכם לצפות בדבר היפיפה הזה:
תשעה באב
בהתבוננות שלי, מאז שאני בת 20 נניח, אני רואה את המשבר הזה נבנה. את הפערים בין התפיסות, את הפוליטיזציה והמחנאות המתגברת, את השנאה. אז תשעה באב נראה לי רלוונטי תמיד, זמן לעצור ולהרהר על שנאה ואחווה והמחירים של אידיאולוגיות.
את המשמעות של בית המקדש אני פחות מבינה, וכמובן שעם הפוליטיקה של היום, הכל מתלכלך (אם אתה מאמין בזה ואני מתנגד אליך, אז אני שולל את כל העולם שממנו אתה מגיע. ומפסיד, אגב, אבל אנחנו בתוך סוגריים כרגע אז אולי נרגע קצת..).
מזל שיש את נתנאל אלינסון שיודע להסביר היסטוריה יהודית בצורה הכי רלוונטית ומאירת עיניים. אני לא מפסיקה להתעלף ממנו ומהאוצרות שהוא נותן בתוכנית ״תנך ישראלי״ שאני מנויה עליה, והנה סרטון קצר שהוא עשה על הסיפור של תשעה באב.
יש ביוטיוב גם את אגדת חורבן, שהבנתי שמנסה להמחיש את הסיפור של החורבן, וגם אם יש עליו ביקורת על אי דיוקים, אם הוא מצליח להסביר למי שלא מחובר, למה זה קשור גם אליו, בעיני זה משמעותי. מתכננת לצפות בו במהלך הצום.
לא משנה לאיזה כיוון לוקחים את הרלוונטיות והמסקנות, כשעושים את זה מתוך תחושה שייכות וקשר לסיפור, בעיני זה מעמיק ומרחיב את הזהות האישית והחוויה שלי בעולם.