פוסט אחרי מלחמה

הסערות פה לא שוככות, הן רק משתנות. רגע אנחנו בקורונה, שניה אחר כך מלחמה, וברקע הפוליטיקה הבלתי אפשרית שלנו, אובדן אמון במוסדות, דרמה רודפת דרמה וסף הגירוי עולה ועולה.

השבועות האחרונים היו סוערים. עלו בי הרבה דברים אבל לא כתבתי. לא הרגשתי שיש לי מה להוסיף למרחב הטעון, הייתי בעצמי בהצפה לא ראיתי ערך בלהדהד את החרדות שלי לכל עבר. אבל היום דווקא כן בא לי לחלוק שביבי מחשבות שיש לי על ״המצב״.

אני מבינה שזאת התקופה. משהו משתנה בסדרי גודל ענקיים, והחדש עוד לא נולד, אז אין מה לצפות לרגיעה, חזרה לשגרה. מסתיים משהו אחד ומתחיל חדש ואנחנו בין לבין. זה מה שיש עכשיו: הרבה הרבה רעש. שאלה אחת היא מה אני עושה ביחס לרעש. האם אני בוחרת להיחשף לעוד ועוד ממנו, לתרום לו, להיות חלק מהסערה, או שאולי אני יכולה לבחור לחזק את השקט שלי, להרגיע את התדר, ולהשפיע לפחות על המעגלים שסביבי לא לעלות באש.

השאלה השניה היא ניסיון להבין מה התקופה הזאת רוצה מאיתנו באופן כללי וממני באופן אישי. באופן אישי יש את החלוקה הידועה של מה בשליטתי / מה בשליטת אחרים / מה בהשפעתי / מה בהשפעת אחרים. כשאני עושה לעצמי סדר בדבר הזה אני יכולה לבחור להשקיע את האנרגיה שלי במה שבשליטתי ובהשפעתי ואת השאר לשחרר, או לפחות להוריד קצת את הווליום. גם אם שום דבר אחר לא יקרה, קצת להרגע בטוח יעשה טוב לכולם.(אני לא אומרת להשתבלל ולהתעלם מדברים. אם יש משהו ציבורי שאני מרגישה שבוער בדמי ובא לי להיות בעשיה לגביו, מעולה, אחפש את הדרך להכניס את זה למעגל ההשפעה שלי, ולעשות שם משהו מועיל. אבל סתם לטפח חרדות לא עוזר לאף אחד)

מה הסיפור

כשאני עושה זום אאוט בניסיון להבין את הסיפור הכללי, נדמה לי שהחלקים הכאילו לא קשורים, אולי כן מתחברים למגמה של סיפור אחד. של עולם שמרפא את עצמו, ועכשיו זה שלב המוגלה. לא רק אצלנו יש בלגן, זה קורה בכל העולם, שאלות לגבי משילות, לגבי כוח וכסף, לגבי שחיתות, לגבי יחס לנשים, לגבי חיים של אנשים שונים ביחד. כל מיני דברים שפעם היו נראים לנו, מתחילים להיות בלתי נסבלים.

נדמה לי שבישראל אנחנו סוג של מיקרוקוסמוס למה שקורה בכל העולם, ואולי בגלל זה יש חוסר פרופורציה של שיפוט כלפינו ביחס לגודל שלנו. זה מציק, כי בסוף רובנו סתם אנשים, ולא בהכרח עם אש אידיאולוגית לא משנה באיזה כיוון, סתם רוצים לחיות בסבבה שלנו. אבל וואלה, המציאות לא בא לה שנהיה בשאנטי, היא מבקשת מאיתנו להתמודד עם מורכבות. היא מבקשת מאיתנו לגדול. ואולי זה המשמעות של עם סגולה – אלה שצריכים להתמודד ראשונים ובכל העוצמה עם המציאות ועליהם מסתכלים ומהם לומדים. אולי יש לנו אחריות פה מהבחינה הזאת, אולי יש פה תפקיד.

או או

אנחנו מנסים בכל הכוח לעשות את זה קל עבור עצמנו. שיהיו טובים ורעים. קבוצות. אנחנו והם. הורדת ידיים. מי שמנצח מזלזל במי שמנוצח, ומי שהפסיד צובר טינה כלפי מי שניצח. מי שאנחנו נגדו – שטני, מושחת, צבוע, מסוכן, לא לגיטימי. מי שאנחנו בעדו – טהור, חכם, משיח צדקנו, וגם אולי קצת נרדף ומקופח. אנחנו מסתכלים על המציאות, מדגישים את מה שנוח לנו וישאיר אותנו צודקים וקדושים, ומתעלמים מהשאר. ואת העצבים מוציאים אחד על השני בהאשמה, בשנאה, בלעדיך היה פה גן עדן, אתה הורס את הכל.

והמציאות – לא בא לה ככה. היא מתעקשת להיות מורכבת.אז כשאנחנו ממשיכים לשחק משחק לא מעודכן של הורדות ידיים, היא אומרת אה, עדיין לא הבנתם. אולי אני צריכה לכתוב את זה באותיות יותר גדולות, והדרמות רק הולכות ונהיות קיצוניות יותר ויותר.

בחירות 1, בחירות 2, בחירות 3, בחירות 4 – והתוצאות די זהות, פסיק לפה פסיק לשם. העמדות מוצגות בצורה יותר ויותר שטחית, יותר קיצונית, האחר יותר ויותר דמוני, והשיח כבר כמו גן ילדים – התחייבויות עם מי אני לא מוכן לשבת בשום פנים. לא במה אני מתכוון להועיל, לא איך אני רוצה לשפר, לא איך אני בא לשרת. עם מי אני לא מוכן לשבת. איזה קומבינות אני אעשה לאנשי שלומי.

ואנחנו כציבור, שמאלף את עצמו בשמחה כבר 30 שנה בטלויזיה מסחרית שמעלה לנו את רף הדרמה והאלימות, נגררים למשחק הזה, לוקחים צדדים, מקצינים עמדות, משחקים בהורדות ידיים. מי ינצח? מי יודח? איפה הקתרזיס שלייייי. התקשורת חוגגת, שיואו איזה התרגשות, יש לנו סרט אקשן בשידור חי, יאלללה להקצין, יאללה לשנוא, מה אכפת לי מה התוצאות של זריעת החרדות שאני מייצר? אני לא חלק מהסיפור, אני תקשורת מסחרית שצריכה להרוויח מהפחד שלכם, קחו את הקתרזיס שלכםםםםם.

אפשר להמשיך ככה, למה לא. אנחנו כל כך נהנים להעלות את הווליום של השנאה ולהאשים את המנהיגים, הימין הפשיסטי, השמאל הבוגדני. כולם, רק לא אני.

גם וגם

ואולי ההזמנה של המציאות היא להבין שהחיים הם לא מערבון עם טובים ורעים. שהכל מעורבב ומורכב. ולכן אנחנו צריכים לשחק משחק חדש. משחק שלא מחפש להקצין, לא מתעקש להגיד שזה או-או. משחק שאומר זה גם וגם. ואפשר לקחת את המיטב מכל תפיסת עולם. משחק שמכניס סקרנות לשיח. מה בעצם אתה אומר? על איזה אקסיומות זה יושב אצלך? מה מזה יכול להדהד אצלי? מה ממש לא. ואולי נגלה שיש 70% מהמציאות שאנחנו יכולים לנהל לגמרי בטוב, בשיתוף והסכמה.. את מה שנשאר באי הסכמה, לא נרדד לפשרה מרירה, אלא שם נשתמש בכלים של הדמוקרטיה וההצבעה. אבל בכל מקרה השיח חייב להשתנות לבעד ולא לנגד. להקשבה ולימוד וחיפוש עומק והסכמה גם בתוך האי הסכמה, ולא להאשמה, שטחיות וטוקבקיסטיות.

והחלק האחרון הוא לגמרי בידיים שלי. הנה אני פה ברשת. מה המשחק שאני משחקת? שמחדד הבדלים והקצנה? או שמוסיף הבנה וטוב?

כמה אני בוחרת לראות תמונה רחבה יותר של המציאות, לעקוב גם אחרי דעות שונות משלי ולא רק להתבוסס בשלולית של החברים הצודקים שלי? איך אני בוחרת להתבטא? מה הגישה והתדר שאני משתפת? איך אני קוראת את מי שחושב אחרת ממני? בזעם מריר שרק מחכה להראות לו את הטעות שלו, או מצליחה לגייס הקשבה ולנסות להבין ולקחת משם משהו? האם אני סוכנת של יאוש והפרדה או שאני בוחרת לחפש את הטוב? הרשתות הן כלי אדיר, ויש השפעה לאיך אנחנו משתמשים בהם, למה אנחנו נותנים תשומת לב. מסיבות מסחריות האלגוריתם מראה לנו עוד מאותו דבר, אבל אנחנו לא חייבים להיות שבויים שלו. אפשר לייצר פיד יותר מגוון, אפשר להתעקש להגיב בגישה אחרת, אפשר לעודד תוכן חיובי, אפשר להתעלם מתוכן שלילי. ואז אולי אולי אותו אפקט של מסכי עשן יוכל להיהפך למסכי אור.

מסכים

אתמול בהליכה בערב פגשנו שכן עם כלב ענק, ישר יצא לי הלב אליו והימהמתי לו: מי זה החמוד הזה? קוצ׳י קוצ׳י, ליטופים חיבוקים וכל השאר. ונזכרתי שמישהו אמר פעם על מי שמעדיפים כלבים על אנשים שזה לא חוכמה – אם היינו מקדמים ככה את פני האנשים גם הם היו מתרככים ומתרפקים, והקשרים שלנו היו נראים אחרת. (כמו כן, הכלבים לא חולקים אתכם את הדעות שלהם. רעיון!)

בסוף הדעות הן רק מסך, אשליה. והחיבור האנושי הוא יותר גדול מזה. כדאי לזכור גם את הפרופורציה הזאת לפעמים. נכון? מתוקים מהממים שלי שאין דברים כאלה?? מי? מי? מי זה? אויייישששששש! למות עליכם

שרגא, חמוד בלי קשר לדעות שלו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *