האושר הנשי / מאיה שרון וולף

נולדתי אישה. כן, אני יודעת שזה מגיע כשוק לחלק מכם, אבל כך המצב. אין לתאר.

בתור הילדה הטובה שאני, הסתכלתי מסביב ולמדתי היטב היטב מה מצופה ממני, והשתדלתי למצוא את המקום שלי בתוך כל זה. 

לא הייתי מודעת ללמידה הזאת. שנים חשבתי שחלאס אנחנו דור חדש והפמיניזם, כל הכבוד לו, אבל כבר אין בו צורך. במקביל, עשיתי כל דיאטה אפשרית כדי להתאים את עצמי לסטנדרט הנדרש, נעלתי נעליים שהכאיבו לי אבל נראו טוב והקטינו לי את הרגל, וניסיתי לרַצות את כל מי שסביבי. וזה כמובן לא קשור לכלום, ממש לגמרי הרצון האותנטי שלי.

כשהילדים הצטרפו לסיפור, התחילה לבצבץ איזה חריקה. איזה אי התאמה. מה, זה לא כל כך הגיוני מה שקורה פה. השתי משרות 100% האלה. התחלתי לחשוב שאולי יש דברים שלא תלוים ברצון האישי והזוגי שלנו ויש איזה סיפור גדול יותר, שאנחנו, ובכן, טיפה נדפקות בו. (היוש פמיניזם, אולי בעצם כן צריך אותך עדיין).

ועדיין, לקחתי על עצמי את התפקיד, ובתשומת לב רבה, תלמידה טובה אמרנו, הקשבתי לכל אחיות טיפת חלב, יועצות בית ספר, מומחי הורות למיניהם, סדרות טלויזיה ושלל מודלים של זאת שזוכרת תמיד לבדוק את שיעורי הבית, להכין סנדביצ׳ים עם פתקים חמודים, לארח בשבתות, לעשות סק0 שלוש פעמים בשבוע תוך תלישת בגדים ופיזורם במסדרון נטול תלתלי האבק, ובמקביל להיות מנכ״לית הייטק על עקבים. והבנתי היטב שבגדול אפשר לסכם שמשהו אצלי לא בסדר. 

טוב, לא נעבור על כל הקורות חיים, אבל באיזשהו שלב התחלתי להיחשף לתכנים אחרים. הסתכלות אחרת על נשיות. ומאז קראתי והקשבתי ועיבדתי הרבה בתוכי, בהמון רבדים, ועדיין יש לי המון עבודה, כי החלקים הקונפורמיים כל כך חזקים. ויש עוד הרבה איזורים שקופים שההרגל גורם לי לא לראות. מזל שיש נשים כמו מיה טבת דיין, שהחליטו להציף את המקומות האלה, ולהראות את העיוות. כשאומרים את הדברים בקול פתאום מבינים כמה הנחות היסוד עקומות. 

ועם כל הגדילה, עדיין, גם כשיש לי הבנות חדשות, הציפיות שמגיעות מהתרבות מסביב כל כך חזקות, שאני צריכה הרבה מאמץ כדי ממש ליישם התנהגות אחרת בתוך היומיום.

כזאת שמניחה שגם לי יש זכות להיות בסדר העדיפויות של עצמי, ולא רק בשירות. כזאת שבאה בתודעה רחבה ולא ב״גנבתי לעצמי רגע״. שלא מבקרת אותי שאני לא אפקטיבית ועושה ויעילה ומה את נחה אם הסלון ככה מבולגן. שמאפשרת לי להתבונן על עצמי במבט משלי, עם ההתבגרות, עם אי העמידה במודל היופי המקובל, בלי להכין את גופי לקיץ או לשום מבט חיצוני אחר. שמעיזה לבקש את שמגיע לי. לדבר על כסף בלי להתחבא מתחת לספה, לראות את עצמי כמכלול ולהשתחרר מהמבט המחפצן והמקדש את היופי החיצוני והספציפי מהמגזינים. 

לאט לאט, מאוד לאט, דברים אחרים הופכים להיות המובן מאליו עבורי. במובן מסויים, כשמתחילים לראות את ההתניות מסביב, קצת קשה לחזור אחורה. במובנים אחרים זה מאבק פנימי תמידי מול הפנמה של שנים. 

התודעה השלטת לא שם.
יש המון בלגן ובילבול. שזה הגיוני אגב, לתקופת מעבר כזאת, שמוצפת במלא התפרקויות של מערכות, ומי טו, ובודי שיימינג, ומיליון אותיות חדשות בלהטב״ק, ועולם שלא יודע מה הוא רוצה בדיוק, אבל הוא רוצה את זה עכשיו ובבת אחת. רוצים ליברליות, לא, אבל הם הגזימו לגמרי, אז רוצים שמרנות. טוב אבל זה מזכיר משטרים אפלים, סבבה אז נרקוד ערומים על משאיות. מה את מערבבת פה, מה לא מעורבב פה. וואלאק כבר אין לי מושג.

אז נשים עושות מלא רעש, במלא כיוונים, ולא ברור לאן דברים הולכים בכלל.
זה anything you can do, I can do better, או שלנשיות יש מסרים אחרים בכלל, שהגיע הזמן לתת להם מקום?
אנחנו מדברים רק על נושאי נשים, או שבכלל מתערבבים לנו פנימה גם תרבות הצריכה, ההישגיות והרדיפה אחרי המימוש?
זה נשים נגד גברים, או ניסיון להגיע לאיזונים חדשים שיהיו טובים לכולם?

מאיפה להתחיל בכלל?

מאיה שרון וולף נולדה אישה. ואחרי שעברה אי אלו שנים על הכוכב בתור אישה, כתבה את התובנות שלה בספר. ״האושר הנשי״ הוא לא ספר של אלה שעושות מעגלי נשים בלילות ירח מלא, אלא של אישה חקרנית שקראה הרבה והקשיבה הרבה ועברה דבר או שניים באוניברסיטה של החיים, והחליטה לסכם שלל מחשבות, תכנים וידע למקום אחד. אגב, שלא יצא שאני מזלזלת במעגלי נשים, ממש ההיפך, זה חלק מהתכנים האחרים שאני מדברת עליהם. אבל המרחק בין זה ובין המיינסטירים גדול, וצריך לעשות איזה מהלך לפני שמגיעים לשם, אחרת זה יכול להישמע תלוש והזוי.

הספר הוא תיווך מעולה למי שלא פגשה או פגש את הרעיונות האלה אף פעם. כתוב בקלילות, עובר על שלל נושאים ונותן נקודת מבט אוהדת לאישה המותשת (ולמי שרוצה להבין אותה ולהרהר מה המשמעויות מבחינתו).

תרבות השפע, גישה, אימהות, ביולוגיה, גוף, הורמונים, משפחה, היסטוריה ממבט נשי, מינימליזם פיזי ונפשי, האטה, מבט על מסלול החיים מילדות לזיקנה מנקודת מבט נשית, טיפוח הגוף מול קיפוח הגוף, פסיכולוגיה ותודעה ממבט נשי, אמונה ונוכחות.

ממליצה לגמרי, במיוחד למי שכל התפיסה הזאת לא מוכרת לה (וגם לו) בכלל.
זה מסכם הרבה נושאים במקום אחד, וגם נותן הפניות להמשך קריאה אם אתם מסתקרנים על נושא מסויים.

נ.ב קשור ולא קשור:

אם עבר לידכם השבוע הסיפורצ׳יק על הביקיני של עדן בן זקן, ותגובת המחאה מסוג ׳גם אני אעלה תמונה בביקיני כי זכותי׳, אולי זזתם כמוני באי נוחות מסויימת בכסא (אם כי היו כמה בדיחות משעשעות סביב זה, לא אכחיש). 

אולי זה פמיניסטי להעלות תמונה של אישה חטובה בלבוש מינימלי קצת אחרי הלידה. 
ואולי זה שוב להציג גוף מנצח לפי כללי התרבות שמאדירה נעורים ואוהבת נשים שהכינו גופן לביקיני, נקודת מבט א-ביסלע גברית. 

מבחינתי קצת יותר מציאותי מה שהדר לוי כתבה – ״וואלה מאז שהבן שלי נולד, אני לצערי לא הולכת בביקיני, גם לא עם בגד ים שלם, כשאני כבר בים אני עם חולצה של א.א מנופים ומכנסיים קצרים של אחותי מכיתה יא  וצועקת: שים כובע! כי ככה אמרתי!!״ 

(לא כל כך אכפת לי מכל הסיפור האמת, מי שרוצה שתעשה מה שרוצה ושלא יבלבלו בשכל. אבל נראה לי שזה יותר באיזורי החלאס עם השיפוטיות ושלכל אחד נורא דחוף לפרט מה לא בסדר אצל השני, מאשר איזורי הפמיניזם.)