זמן עובר / זמן צובר

ראיתי היום פוסט שדיבר על לשנות את הסיפור שלך: כשיש לך סיפור לא מועיל על החיים, פשוט תשנה את הסיפור שלך והחיים ישתנו.

וחשבתי שזה טיפה אמורפי, אבל כן, הפרשנות שיש לי על המציאות משפיעה עלי בלי שום ספק.

הבעיה היא שרוב הזמן הפרשנות הזאת, הסיפור הזה, הוא שקוף לי לגמרי ואני לא רואה אותו. וגם כשאני כן רואה, יש המון כוחות שעובדים בכל הכוח כדי לשמר את הסיפור שמזיק לי.

אם אתם לא איתי כרגע, תחשבו על כל נושאי דימוי גוף, למשל. גם אם אישית אני מנסה לחשוב כבר בצורה חדשה ובריאה, עדיין אני מוקפת במסרים שמפמפמים לי את הסיפור הישן, אז זה לא כזה פשוט, וצריך איזה תנועה משותפת של שיפור כדי לתמוך אחד בשני בדברים האלה. ואולי בגלל זה אני כותבת כל פעם שיש לי תובנה או התבוננות מועילה. 

זמן עובר / זמן צובר

בשבת מיכה דיבר על שינוי סיפור מהסוג הזה. הוא דיבר על ספירת העומר, ואיך זה שבדרך כלל שעושים ספירה לקראת אירוע כלשהו, עושים count down כלומר כמה זמן נשאר. ולעומת זאת בספירת העומר סופרים כמה כבר עבר בדרך אל היעד.

הוא חיבר את זה לסיפור שהיה אולי קצת שקוף לי: תרבות הנעורים. 

התרבות שלנו מקדשת את להיות צעיר. היופי, החדות, השנינות של גילאי הנעורים עד מקסימום 40. אנחנו עובדים קשה (ואולי יותר עובדות – לנשים זה יותר קשוח), על להישאר צעירים, רזים, בכושר, מתוחים. ולכל הסיפור הזה יש תאריך תפוגה. 

איך אתה חי את החיים כשהשיא שלך הוא בהתחלה? כשכל יום הוא יום שמקרב אותך לסוף, לסיום הרלוונטיות שלך? השעון הוא רודן אכזר שסופר את מה שהספקת, אתה בלחץ להוכיח את עצמך, נתפס בקלות על רעיונות של יעילות, ניצול זמן, הספק. כי הזמן רודף אחריך, ואיזה משבר יהיה לך בגיל 40 או 50 כשכבר היית אמור לשבת בו בנחת על כסא המנכ״ל או האקזיט או הוילה ילדים כלב גינה, או סופר ידוע. אולי אתה לא, ולפי תרבות הנעורים, זהו זה, השיא מאחוריך. 

איך זה לחיות ככה?

לעומת זאת, בתרבויות שמאדירות את הזיקנה, שמקדשות את הניסיון והחוכמה שהצטברו. וככל שצברת יותר, דעתך מכובדת ונחשבת יותר, אתה רלוונטי יותר.  

איך אתה חי את החיים כשהשיא לפניך? כשכל יום שהלכת בדרך הוא צבירה של ניסיון, חוכמה, והוא משמעותי. נדמה לי שהשעון אז קצת יותר לטובתך, שאפשר להיות עם טיפה פחות לחץ ויותר נחת ופרופורציה. 

מודל זיקנה

לפני כמה זמן הקשבתי לשיחה של מיכל ענבל יעקובסון ״להתיידד עם הזיקנה שלי״. כן, אני עוד לא בת 50, אבל נראה לי שצריך לעשות איזה מהלך מחשבתי בדרך לשם, וכיוון שמנגנון העיכול שלי איטי, אני אוהבת להיחשף לרעיונות ולתת להם זמן לעבוד בתוכי.

השיחה היתה מעניינת, מעצות של לא להתעלם מהנתונים של הפנסיה הצפויה (כי באיזשהו שלב זה מגיע וזה מספיק שוק גם ככה, אז לפחות לדעת מראש את המסגרת הכלכלית), לתרגל כישורים של ליצור חברויות חדשות (כי באיזשהו שלב אנשים מתחילים להעלם וכדאי לדעת לייצר קשרים חדשים), ללמוד דברים חדשים כדרך חיים (כדי שהמוח ייצר חיבורים חדשים וידעך יותר לאט) ועוד.

שני דברים שנשארו איתי מהשיחה – 

  1. גילנות וגילנות עצמית. זה שיש תפיסה מאוד מסויימת על הזיקנה זה ידוע. מגיל מסויים קשה למצוא עבודה. לא מגניב להיות זקן בתוך תרבות הנעורים. העניין הוא מה שקורה לך כשאתה לסיפור הזה, וכבר מראש מוותר: אני זקן אז לא מסוגל, מסכן, לא מגניב.
    קצת כמו שעם דימוי גוף – אנחנו מפנימים כל כך טוב את מה שהתרבות מלמדת אותנו, שהשיפוט על הגוף שלנו, הלבוש, ההתנהגות, הם כבר בינינו לבין עצמנו, בלי שמישהו מכריח אותנו.
    וזה משהו שכדאי לעבוד עליו כי:
  2. אנחנו צפויים להיות זקנים חלק משמעותי מהחיים שלנו. ציירו לכם ציר זמן. מגיל 0-20 ילדות. 20-50 בגרות. 50-70 הזקנים הצעירים, ותיקים יעני. 70-100 זיקנה. אז גם אם לא כולנו נגיע לגיל 100, עדיין מגיל 50-60 ומעלה יש לנו המון שנים של זיקנה (ותיקות, גיל שלישי, שנות זהב, איך שלא תרצו לייפות את זה. מבחינתי זה זיקנה ואין בזה גנאי, זה בדיוק העניין). אז איך אנחנו רוצים להסתכל על עצמנו בגיל הזה? לעשות לעצמנו גילנות עצמית? זקן זה מישהו עם יד רועדת, נזקק, ופתיבר שטובלים בכוס תה?

או שכדאי לשנות את הסיפור? לחפש לעצמנו מודל משמעותי לזקנה אחרת. להתייחס לזמן הצובר ולא לזמן העובר. להסתכל לתקופה הזאת בעיניים, בלי להכחיש את הקשיים, אבל גם את היופי הפוטנציאלי.

2 Comments

  1. Sara Moustakis

    שלום לך
    כל כך מדייקת בתיאור ..אני עוד חודש יוצאת לפנסיה ואני כולי חרדה …
    כל כך לא רוצה ..
    איך מכינים את הנשמה לקבל את כל המהפך הזה .
    כן יוצרת , לומדת ,אבל בפנים מרגישה שמנסה לתת מזור לעלבון שחייבת לפנות את מקומי , אבל אני בשיא היכולות ,התובנות , הנסיון .. ורק לוח כרונולוגי מחליט.

    1. hamutal.lawrence@gmail.com

      תודה לך על תגובה כל כך כנה ומהבטן!
      אני עוד לא שם, אבל אני יודעת שמה שעוזר לי מול מהפכים ומשברים, ובכלל מול החיים, זה להיחשף לרעיונות שתומכים בי ומציעים לי ראיה אחרת.
      המיינסטרים בתרבות המערבית אכזרי בכל כך הרבה מובנים, בטח שלגבי זיקנה. אבל זה לא אומר שהרעיונות שהכניסו פרסומאים/תסריטאים/כלכלנים/לא יודעת מי, הם הרעיונות הכי נכונים. לפעמים זה ממש ההיפך. אז כדאי לחפש רעיונות אחרים ותומכים שיכולים לחזק. בדרך כלל עם הרעיונות פוגשים גם אנשים אחרים והמעגל של המובן מאליו יכול להתרחב ולתת קונטרה למסרים האגרסיביים הרגילים.
      אני עושה את הלמידה הזאת מול נושאים של נשים באופן כללי, קוראת המון ועוקבת ברשתות אחרי דמויות שמציעות טקסטים אחרים. ולאט לאט אני גדלה שם, התפיסה מתרככת, וזה מאוד תומך בי.
      בנושאי פרישה אני עוד לא כל כך בעניינים, למרות שכדאי שאתחיל מתישהו.
      המפגש שסיפרתי עליו בפוסט היה עם מיכל ענבל יעקובסון שמתעסקת עם התחום, אולי שווה להתחיל לעקוב אחריה ודרך התכנים שלה למצוא עוד אנשים שעוסקים בזה – הרצאות, מפגשים וכו׳. זה הפרופיל שלה בפייסבוק – https://www.facebook.com/michal.inbaljacobson

      מבטיחה לחלוק עוד תובנות בנושא ברגע שיהיו לי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *