על פוליטיקה, אוירה ציבורית ואחריות אישית

אני לא מבינה פוליטיקה.
בישראל אני אמורה לקבל על זה אחוזי נכות, לא?

אני רואה שאנשים חיים על זה, זוכרים מהלכים, מה ההוא אמר ומתי, ולמה, עוקבים אחרי חדשות במסירות של אוהד כדורגל ובאותה עוצמת רגשות, פרשנויות, הימורים, תרגילים, שיטות, תככים ומזימות.   מוזר שאין כרטיס טוטו שמאפשר להמר איזה מפלגה לוקחת במשחקי השבוע. 

ממשיכה עם הדימוי של הכדורגל, אולי טיפה יותר מידי אבל מילא – הפסד של מישהו זה אוטומטית הניצחון שלי, ניצחון של מישהו זה אוטומטית הפסד שלי. הזהות שלי מוגדרת יותר על ידי השנאה שלי לקבוצה השניה מאשר האהדה שלי לקבוצה שלי. המממ מתחבר לי גם לעולמות טלויזיית הריאליטי והטלנובלות.

הבעיה היא שגם אם זה תחביב מלהיב שמעלה את הדופק לרבים מאיתנו, פוליטיקה מתעסקת עם הזהות, עם החברה, עם המשאבים שלנו. 
לא משחק. החיים עצמם. 
ואנחנו בבעיה. 
ואני מוצאת את עצמי תוהה כמה אנחנו חלק מהבעיה בעצמנו.

לכאורה, מה שצריך זה את המנהיג הנכון, ורק יש לנו ויכוח מיהו. 

אבל נראה לי שבאוירה הציבורית של השנים האחרונות זה נהיה יותר ויותר מסובך ונדמה לי שנקודת המבט צריכה להיות הפוכה – לא מי המנהיג אלא מי העם.
נבחרי הציבור באים מ ונשענים על אוירה ציבורית.
אוירה ציבורית מצריכה ציבור.
ציבור זה אנשים.
אנשים זה כולל גם אותי, ומה אני עושה ואומרת במרחב הציבורי, במה אני מאמינה, למה אני נותנת יד ואיך. ואלה כבר מקומות שאני יותר יכולה להבין אותם, כי זה אנשים. לא משהו שנראה רחוק ומנותק ושאין לי השפעה עליו.

ראיתי השבוע שבנט הודיע על פרישה, וראיתי תגובות שהממו אותי בעוצמתן. טינה. שנאה. סלידה. ביזוי. 
אני לא אמורה להיות המומה מזה מידי, עברנו לא מעט שנים של עוצמה רגשית זהה ואף גדולה יותר נגד כל מיני דמויות, אבל זה היה הטריגר שהצית את החשיבה שלי השבוע אז נישאר איתו שניה.
אז בלי להתייחס לאיש ומעשיו בפוליטיקה (כי הרי סיכמנו שאני לא מבינה בזה כלום), זה עורר בי תהיות.

א

כדי להיות פוליטיקאי אתה צריך להיות טיפוס מאוד מסויים. כזה שמסוגל וכנראה אוהב לשחק את המשחק הפוליטי, לייצר קליקות ומהלכים, וגם לעמוד מול העיתונות והעין הציבורית, ועם כל האנשים האלה שמציצים לך מעבר לכתף כל הזמן, להצליח לייצר עשיה שמובילה דברים לאנשהו.
אני לא הייתי עומדת בזה חצי שעה כנראה. כל האנשים שבאו לעשות ולשנות ממקום קצת שונה, לא יודעת, כל מיני שי פירונים ורות קלדרונים וכאלה, עפו על טיל תוך שניה מהמשחק. זה ממש ממש קשה.
אז צריך מישהו עם אמביציה, עם הבנה של המשחק, ועם עור של פיל. הייתי רוצה לחשוב שגם צריך אמונה גדולה ותפיסה של שליחות, כי אחרת איך אתה בכלל יוצא מהבית לג׳וב כזה.

עכשיו – כשהעין הציבורית נהיית שיפוטית יותר ויותר, מלגלגת, חשדנית, מלאה טינה ושנאה והכל נהיה קיצוני יותר, מהיר יותר, טוקבקיסטי יותר, ריאליטי יותר ובאוירה של השליכוהו אל הבור – איזה דמות תסכים לקחת על עצמה את התפקיד? 
לדעתי נשארנו עם אלה על גבול הפסיכופתיה כבר, לא?

ב

הילדים שלנו לומדים מאיך שאנחנו מתנהגים, לא ממה שאנחנו אומרים להם. אפשר לתת להם נאומים ודרשות על איך צריך ונכון להתנהג, אבל הם רואים אותנו.
אז אני רק שאלה, בלי תשובה, פשוט לשאול בכנות את עצמינו: 

• האם התגובה שלנו לחדשות ולמציאות מלמדת את הילדים שלנו על בגרות, פתרון קונפליקטים מתוך כבוד והבנה שיש לאנשים כל מיני נקודות מבט, תרבות של מחלוקת שאמנם אנשים חושבים אחרת אחד מהשני אבל בסופו של דבר מכוונים למטרה משותפת של קידום וטוב, ולכן שווה לעשות מאמץ ולהיות בהקשבה ולמידה הדדית, כדי לראות לאיזה מכנה משותף אפשר להגיע ביחד, לטובת כל הצדדים.
• האם אנחנו מדגימים דיבייט של דעות וטיעונים ורגשות שעומדים מאחוריהם, של תפיסה של המציאות בצורה מורכבת גם אם זה לא נוח.
• האם אנחנו מסתכלים גם על עובדות שלא מסתדרות עם ראיית העולם שלנו ומסוגלים לחיות עם הסתירה.
• האם אנחנו מתייחסים לכל סיפור לגופו במבט נקי בלי מחוייבות לשבט שאנחנו אמורים לייצג ובלי לרצות להוכיח שהשני טועה, בלי לעשות הנחות לאנשי שלומי ולהתעטף בצדק רק אם זה תואם את מה שאני צריכה להוכיח.
• האם אנחנו מראים להם את ההבנה ש״אנחנו טובים״ ו״הם רעים״ זה תפיסה ילדותית והחיים יותר מורכבים מזה.
• האם אנחנו מסוגלים לפרגן למישהו שלא בדעה שלנו כשהוא עושה משהו טוב, או שאנחנו חייבים להיות נגדו בכל מחיר, לשלול את עצם קיומו, רצוי עם תוית משפילה.
• האם אנחנו מראים להם הבנה שרוב הזמן אין לנו את התמונה המלאה, ושיכול להיות שיש נסיבות שנסתרות מעינינו.
• האם אנחנו מראים להם הבנה שגם מי שמתווך לנו את המידע יכול להיות מוטה ומגמתי ולכן להטיל ספק ולחכות שניה עד שהתמונה תתבהר.
• האם אנחנו מראים להם את ההבדל מתי בדיחה וסאטירה היא במבט אוהד ומקדם ומסביר נקודה, ומתי זה מגיע למחוזות של לגלוג, שנאה ובוז בלי תוכן מהותי ומסבירים שזה כבר לא מתאים, לא כל מצחיק הוא נכון.
• האם אנחנו מדגימים שיח מכבד מבחינת התוכן שלו, הסגנון והשפה, שמתייחס לעניין ולא לאדם.
• האם אנחנו מקשיבים באמת,
• האם אנחנו חושבים.

כי אם אנחנו לא, אז מה יש לנו להתפלא שגם הילדים שלנו בתרבות של תוקפנות, השגת מטרות גם על חשבון אחרים, שטחיות, בורות, ציניות וחוסר אמפטיה?

אז

נבחרי הציבור נשענים על אוירה ציבורית.
אוירה ציבורית מצריכה ציבור.
ציבור זה אנשים.
אנשים זה כל אחד מאיתנו. 

אמן שניקח אחריות ונייצר שיח אחר, למרות שזה דורש מאמץ ומודעות וקצת צניעות (שלושה דברים שהם די לא סקסיים ב2022).

אני חושבת שאם לא נעשה את זה, אז לא באמת משנה מי ייבחר, מי ינצח ומי יפסיד. 
מי שזה לא יהיה – הוא ממילא לא יחזיק מעמד. 
ואנחנו נמשיך עם מדינה שהולכת מכות עם עצמה, תקועה מכל הבחינות ושורפת את כל הכסף שהרווחנו בעמל כפינו על כלום ושום דבר.