גורי אלפי עשה עם כאן 11 סדרה של 4 פרקים בעקבות היהודים בארה״ב היום. זה מרתק ומומלץ לצפות בשנת בת מצווה, קליל מצד אחד ומעלה שאלות מאוד מעניינות מצד שני על הזהות שלנו כיהודים. לדעתי זו צפיה חובה שיכולה להיות בסיס מעולה כדי לפתוח שיחה בנושא עם בת המצווה. וגם אם היא לא בעניין, אני מאמינה שהצפיה כהורים תעורר גם בכם שאלות (ואולי גם תשובות), ותחדד את נקודת המבט שלכם לגבי מה הייתם רוצים לתת לה באופן אישי בהקשר הזה.

מתוך הסדרה: ״בין השנים 1880-1924, בעקבות הפרעות בפולין וברוסיה, היהודים שגרים שם מבינים שהגיע הזמן לעזוב. הם מגיעים למזח, איפה שלא יהיו, וצריכים להחליט על איזה סירה לעלות.
היו כאלה שבחרו להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (מאה אלף בעליה הראשונה, שניה, שלישית). ורבים מהם (2.8 מיליון) בחרו להקים את הבית שלהם דווקא מעבר לאוקיינוס.
בישראל נוצר יהודי חדש מסוג אחד, בעל זהות לאומית חילונית, עם מדינה ריבונית, שפה שורשית וצבא משלו. באמריקה נוצר יהודי חדש מסוג אחר, בעל זהות דתית ליברלית וערכים אוניברסליים שמנסה בכל כולו להיטמע בתרבות המקומית ולהגשים את החלום האמריקאי… אין ספק שעם השנים הלכנו והתרחקנו, אבל למרות השוני יש לנו לא מעט ללמוד אלו מאלו.״

טוב, אבל אנחנו בישראל, מה אכפת לנו מיהודים באמריקה

אני חושבת שעבור רובנו, זאת אכן הנחת המוצא. אנחנו בישראל, אנחנו ארץ היהודים, יודעים מה זה להיות יהודי, שלום ותודה. אבל יכול להיות שדווקא המציאות כיהודים בארץ מאפשרת לנו לא לברר עם עצמנו מה זאת היהדות בשבילנו באופן אישי. יש מישהו שדואג לקשר כזה או אחר שלנו ליהדות, אם זה בבית ספר, בלוח השנה, בשפה או בפוליטיקה (אם זה מוצא חן בעינינו או לא). הרבה אנשים בישראל הם יהודים על אוטומט – כבר נולדנו פה, השפה, ההרגלים והחברים שלנו פה. ללא ספק מתחברים הרבה יותר לזהות הישאלית מאשר היהודית. יכול להיות שמי שחי באורח חיים דתי או מסורתי, מחזיק בתשובה יותר מסודרת (וגם שם אני חושבת שיש ערך לחיפוש מה החיבור האישי שלי). אבל לחילונים בארץ, בכל אופן בדור שלנו, מרכיב הזהות היהודי לא יושב פיקס.

אלישע האס נוהג להגיד שישראל היא הגטו הגדול ביותר בעולם. בכל מקום אחר, בכל תקופה, יהודי שלא רצה להיות יהודי, היה עובר צד בכביש וחי כגוי. אבל בארץ כולנו בתוך אותה קלחת, והצד השני של הכביש לא סימפטי… אז זה קצת jew NOT by choice.

תוסיפו על זה את הפוליטיקה שמעורבבת לנו מכל כיוון. הקצאות תקציבים, מריבות על ציביון הפרהסיה הציבורית, ההסדרים המיוחדים של בחורי הישיבות, מונופול של הרבנות על נישואים, גירושים, עגינות וכשרות, תחבורה ציבורית בשבת ועוד ועוד. הרבה אנשים צוברים מול זה חוויות לא פשוטות, ומרגישים שהיהדות היא של הדתיים, ומי שחילוני אין לו מה לחפש שם. להיפך. כשמנסים לכפות עליך משהו, אתה בורח ממנו לצד השני.

גם הצד של הדתיות בארץ משדר שהיהדות היא שלהם. והטון הזה מופנם וקובע את התפיסה של כולם. למשל, התפיסה שלהיות בכל זרם שהוא לא אורתודוקסי, זה יותר גרוע מאשר להיות מנותק לחלוטין. לישראלים יש חשדנות מול רפורמים וקונסרבטיבים גם אם הם אוכלים שרימפסים בשוטף. זו הפנמה של תפיסה שהיא בכלל לא שלהם, ולא עוצרים להתעכב עליה בכלל.

למה זה חשוב

כל הדינמיקה הזאת לא יוצרת בירור וקירבה, אלא בורות והתרחקות. וההפסד הוא של כולם כנראה.

יש סרט של וודי אלן שרודפים אחריו ושוב ושוב שוברים לו את המשקפיים. ואז, באקט של ניצחון – הוא בורח מהם, אבל לפני שהם מגיעים אליו הוא שובר לעצמו את המשקפיים ומרגיש שהראה להם מה זה. אני חושבת שבאיזשהו מקום הציבור החילוני קצת שובר לעצמו את המשקפיים.. מעולה שיש מי ששומר על ההלכה והמסורת כמו שהיא על כל הקפדותיה, שומר על הגחלת. יש לי את כל הכבוד לזה ואין לי עניין להכנס לשם ולשנות כלום עבור מישהו אחר. אבל הנטיה האוטומטית להגיד, טוב אני לא שומר מצוות, אז אני מנתק קשר מכל הסיפור – היא לפגוע בסופו של דבר בעצמי. נולדנו יהודים, יש לנו זכות לבירור מה זה אומר בשבילנו, וזכות לקחת מזה את מה שמתאים לנו ונוגע בנו.

העניין הוא שלהיות יהודי זה משהו שגובה מאיתנו מחיר. ולשלם את המחיר הזה, בלי להבין בכלל למה, בלי להרגיש שום חיבור לכל העסק, זה קשה. זה יכול לייצר אנטישמיות פנימית, זה יכול לייצר היתפסות לממלאי מקום רוחניים או חומריים אחרים. בסופו של דבר אנחנו באים ממסורת מפוארת שיש לה הרבה מה להציע, וזכותנו להרגיש בה כשלנו, ולקחת מהמדף שלה מה שמתאים לנו.

אבל אני לא יודעת הרבה על מהלכים בגדול, רק זורקת פה מחשבות שעלו לי. בסופו של דבר אני שואלת בקטן, בפרטי. ברגע הזה של בת מצווה, שהוא רגע שנולד במסורת ומתוך זיקה למצוות, ומעבר מילדות לבגרות. איפה החיבור שלי למה שיהודי בי. איך אני מכוונת את הבת שלי שגדלה בתוך ההקשר הישראלי, לשאול את עצמה מה זה בשבילה להיות יהודיה.

להסתכל עליהם ולראות אותנו

ונראה לי שמבט על היהדות שמתפתחת בארה״ב יכולה לתת לנו מבט צידי מאוד מעניין על זהות יהודית שלהם ושלנו. זה לראות אותם, ולראות את התגובות שעולות בנו מול מה שקורה שם. לראות איך הם רואים אותנו. מאוד מעניין ומעורר מחשבה. וגורי אלפי הוא הפנים החילוניות האולטימטיביות להיות שם מהצד המברר, ששואל עליהם, אבל במקביל מקבל התבוננות על עצמו. אה, וזה גורי אלפי, כן? אז זה עשוי קליל וזורם, ומלא ברגעים משעשעים.

ממליצה בחום

הנה הפרקים >>

ועוד מחשבה וחצי

ביום ביום, אולי כי אני לא סגורה בצורה חזקה על הזהות היהודית של עצמי, אני גם לא סגורה על הקשר שלי עם יהדות העולם. תחושה של זרות, כמו קרוב משפחה ממש רחוק שאני לא זוכרת איך בדיוק אנחנו קרובים. ראיתי את זה עולה בי בביקור באנו מוזיאון העם היהודי. וגם בצפיה בסדרה. מין גישוש כזה, רגע, אתה נורא שונה ממני, ויש לך רעיונות מוזרים ביחס למה שאני מכירה, אבל גם יש משהו מוכר, וזה מעורר בי תהיות על התפיסות של עצמי, ומבט חדש על ההקשר של הדברים.

ויש הרבה מה לחשוב על הקשרים האלה. קודם כל – למרות שאנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כעל מחזיקי היהדות האולטימטיביים, העובדה היא שרוב היהודים בעולם לא חיים בישראל (בלי להכנס לזה שזה חתיכת כאב ראש לספור מי בדיוק יהודי ואולי המספרים לטובת חו״ל גדולים אפילו יותר). אז יש פרויקטים של להכיר להם את ישראל, לשמור על התמיכה שלהם בנו. וזה חשוב, אבל גם קצת פטרוני, לא? הדודים מאמריקה. ויכול להיות שלייצר תחושה של אחווה, ולימוד הדדי, יכולים לעשות לכולנו טוב. וזה מתחיל בטיפה להכיר.