השבוע הגבתי בפיסבוק על פוסט של דמות ציבורית שאני מעריכה, שברוח הימים האלה היה נחרץ, פסקני ושולל את הצד השני מכל וכל.
נתתי שם תגובה מנקודת המבט שלי – שיש הרבה כאב, עלבון ופחד דו צדדיים במרחב, ושהכיוון לדעתי הוא לייצר שיח אחר של מפגש אישי פנים אל פנים, כמו היוזמה של הרבעון הרביעי.
זה לא התקבל בחיוב, בלשון המעטה (שקרים!! מה את לא מבינה???? כזה), ונשארתי עם הצער על העמדה המתגוננת/תוקפנית הזאת, ועם תהיות מה הצעד הבא של העמדה הזאת? לאן בעצם רוצים להגיע? אם שני צדדים שוללים לגמרי אחד את השני, מה בדיוק אמור לקרות פה?
להבין דברים מתוך הגוף
הבוקר במפגש התנועה של תמר, היא העבירה אותנו תהליך.
אחרי החימום הרגיל, ההנחיה היתה לרקוד הסתגרות, הימנעות, בלי קשר עין. נתתי לגוף שלי לזוז, והמיינד ישר הלך למקום הזה של התגובה השוללת שחוויתי. תמר ביקשה להקצין את התנועה, לקחת אותה למקסימום, וכשעשיתי את זה יכולתי לחוות איך זה מרגיש לי להיות בעמדת הימנעות והסתגרות. זה היה מאוד לא נעים. מפוחד. מתגונן מהאיום של העולם. גב מופנה, פנים מכווצות, תנועות חדות, קוצניות. גם עלתה לי המחשבה על רגעים כאלה בחיים האישיים שלי שאני בהימנעות, בדרך כלל זה בא ממקום של קושי והישרדות, ולאור החוויה שחוויתי בפייסבוק, הרגשתי בו זמנית גם איך זה להיות בתוך ההימנעות וגם איך זה להיות מול. חוויה קשה.
ההנחיה הבאה היתה לשחרר את זה. לצאת מההימנעות. וראיתי שהיה לי ממש צורך בזמן. זמן להרגע, זמן להתאפס, זמן תיווך כזה. לא יכולתי לזוז מיד מאפס למאה. לקח לי זמן, בין מוזיקה שפעם סוערת, פעם רגועה, פעם סנטימנטלית ורגשית, עד שיכולתי לנוע לתוך מרחב רגשי אחר.
שמתי לב איך, גם כשאני לא שמה לב לזה, יש לי כל הזמן ברקע מידה מסויימת של הימנעות, זהירות, לא להביא את עצמי מאה אחוז, לחשוב לפני שמתבטאת. אולי כמו הפשפשים שקופצים עד לגובה שהתרגלו, אולי חשש מהסביבה השיפוטית, אולי משחקי ראוי לא ראוי, לא יודעת. אבל ההזמנה להקצנה, להלוות תנועות לא שלי ולהשתולל, כאילו נתנה רשות להיות במקום משחקי והיתה מאוד משחררת.
לרקוד עם מי שאפשר
בהמשך הוזמנו לזוז מהמוכר, לזוז בחדר, לחפש תנועה שפחות שגורה לנו, ודווקא אותה לרקוד, ובהגזמה. לא עלה לי משהו קונקרטי, אבל כיוון שהוזמנתי להגזים, הליצן הפנימי שלי הרשה לעצמו לצאת, עם צעדי ענק ונפנופי ידיים. זה היה מאוד מגוחך, והקליל לי את הכבדות שהיתה קודם, עד כדי צחוק וגיחוך.
מולי באה תמר, עם הזמנה בעיניים, והגזמנו ביחד, עם מוזיקה שהפכה להיות טיפה פרועה ומגוחכת בעצמה. היה חיקוי תנועות אחת של השניה – שהרגיש גם מביך (רואים לי) וגם מאפשר (רואים אותי). ונוצר שם ריקוד משותף.
משתתפים אחרים בחדר לא שידרו הזמנה. היו עם עיניים עצומות, ותנועות מתכנסות. היה מאוד ברור עם מי אפשר לשחק ועם מי לא.
אני באה מתוך ההרגל לנתח ולהבין דברים רק עם המיינד, במשחק הדעות והרעיונות, אבל יש משהו מאוד חזק בהבנות שבאות מהגוף.
אם ללעוס את הפואנטה:
אני יכולה להבין שזה לא מתאים לכולם לדבר עכשיו. שצריך לעבור תהליך כדי לזוז מהכאב והכעס ללאפשר תנועה משותפת מתוך הקשבה. וגם – שצריך אומץ כדי לדבר דיבור אחר, להיות חשופים אחד מול השני, להעז להראות את התנועות הקצת מוזרות בלי להישפט, להקשיב באמת ועם רצון לריקוד משותף.
זה לא פשוט ויש מי שיותר מידי בתוך הכאב שלו מכדי לזוז למקום הזה. אני מקווה שבכל זאת יש מספיק אנשים שכן יש בעיניים שלהם הזמנה, ואם הריקוד שלהם יהדהד במרחב, אולי הם יצליחו לשנות את התדר.
יאללה הולכת לבשל לשבת