סיפור חדש

כשעליתי לכיתה י המשפחה שלי עברה לכפר אדומים. יישוב קטן, מעל וואדי קלט, סוף שנות ה80, קרוואנים, מכולת, ספריה מאולתרת בכניסה לבית של אורה, 5-10 ילדים בשכבה, עליות לא הגיוניות למי שמגיע מהמישור, אומרים שלום ברחוב, טלפון ציבורי עם אסימונים ברחבת המזכירות למי שעוד לא התקינו לו טלפון, נער שמישהו ריכל עליו שנהג מהר תולה מודעת תגובה שנונה על לוח המודעות, ואידיאולוגיה של לחיות ביחד דתיים וחילונים, ווואדי, והר ושמיים. 

כשחזרתי לכפר אחרי סיבוב לימודים וחיים במרכז אחרי הצבא, היישוב היה בערך פי 2 ממה שהיה כשעזבתי אותו. כרכזי נוער עוד התערבבנו עם המשפחות מפעם (פשוט עם הילדים שלהם), ואחרי שיואב נולד התחלנו להכנס יותר לתוך הקהילה גם עם משפחות בגילנו. השתתפנו בוועדות, הלכנו למסיבות פורים, לטקסים, לשולחנות עגולים, לאסיפות חברים וכאלה, מעורבים קהילתית מה שנקרא, מאמינים בפורמט וחיים אותו. 

הגדילה של הכפר לא נעצרה. עוד ועוד משפחות חדשות הגיעו, והתחיל להיות מורכב בשבילי לזכור את החדשים, אחרי שגם את החדשים הקודמים בקושי הפנמתי. נקפוץ עשור נוסף קדימה, והיישוב שוב פי 2 ממה שהיה. גם התחילו יחידות השכרה, אז הקצב אפילו גדול יותר מזה. 

ואז איזה רגע של משבר – דיונים על הקליטה, לאור מציאות שבפועל היישוב יוצא מהאיזון של דתיים/חילונים, ובכלל לאור הגדילה. ובילבול בין אינטרס ציבורי ובין אינטרס פרטי, ודיונים סוערים ברחובות, קבוצות של בעד ונגד, והבנה פתאומית, שקצת חייתי בסרט שכולם מדברים פה את אותה השפה, ויש פה הרבה אמונות שונות ותפיסות שונות, וגם משבר הגודל הראה את פניו – אי אפשר להכיר את כולם, אז איך בעצם הקהילה אמורה לעבוד? איך כל מיני תתי קהילות שנהיו כל אחד סביב ענייניו עדיין יוצרות קהילה אחת משותפת?

מה שקרה לי במשבר הזה היה שהתכנסתי לתוך עצמי. אמרתי, טוב נו, לא חשוב. אז הדברים השתנו ולא יהיו כמו שהיו. אז יש לי את השכנים שלי, ויש לי את הכמה חברים שלי, ואת המפגשים מהחוג הזה או האחר, ובסדר. לא מה שחשבנו, אבל לא כזה גרוע. אבל באיזשהו מקום נכוויתי והוצאתי את עצמי מהסיפור. 

בשבת האחרונה היה בדף המידע של היישוב מאמר של יותם זיו מרשת מיתרים, שהתעסק בשאלת הגדילה: ״האם 1000 משפחות הן עדיין קהילה״. הוא שירטט את התהליך של הגדילה והמשבר, ותתי הקהילות, כל מה שחווינו כאן והשאלות שעלו. אבל הדבר שהוא הוסיף היה המודל הקהילתי של שי זרחי – משולש שעליו נשענת קהילה:
יחסים (רשת הקשרים המשמעותיים שנוצרת לי פעם בתוך קהילה אחד ועכשיו בתוך תתי הקהילות),
הסדרים (מנגנון של כללים, אכיפה, חלוקת משאבים, שכבר לא בונה רק על רוח ההשתתפות הטבעית אלא גם מסדיר שירות),
ו- רוח: סיפור משותף שמגדיר את הקהילה ומאפשר לאנשים למצוא את עצמם כחלק ממנו ולהתבטא בתוכו. 

זה טיפה ללעוס את הפואנטה, אבל למה לא אם כבר הגעתם עד פה. יש הקבלה מסויימת בין קהילה של יישוב ושל מדינה. יש לנו יחסים, ויש לנו הסדרים שצריך לעבוד עליהם, אבל מה נשמע עם הרוח? איפה הסיפור שלנו?

אני מסתכלת בפיד שלי בפייסבוק, וכנודניקית שמוצאת חיבור למעגלים שונים ומשונים, אני רואה ימין ושמאל, ובורגני ורוחניקי, ומזרח ומערב, ואינטלקטואלי וצופי ריאליטי, נראה לי שאני די רואה את כולם. 

ומה שאני רואה זה שלצדדים השונים יש סיפורים שונים לחלוטין על המציאות. 
ברוח הרשתות החברתיות – כל אחד מלהטט עם הסיפור של עצמו, לא מבין איך השני לא קולט את בורותו העצומה והנחותיו המוטעות, ועפים אל השקיעה עם להט וצדק, ועלבון. 
הסיפורים לא רק שלא מתחברים, הם גם מתנגשים והולכים מכות. באיבה ממשית. בפחד. בטינה. בהתרסה.

אולי יש בזה משהו בריא, בויכוח שיוצא מהאדישות האישית אל המרחב.
אבל כדי שזה ילך למקום בונה זה לא יכול להישאר בסיפורים המתנגשים.
זה חייב לעלות קומה גם למה כן. איך כן. עם העושר והמורכבות שמביא הביחד.

אולי הגיע הזמן לייצר ביחד סיפור חדש, שכל אחד יכול למצוא בו את מקומו, בלי לוותר על מי ומה שהוא. 
אולי זאת בדיוק ההזדמנות שלנו לחזור לדיבור על חברת מופת, כמו שהסבים שלנו חלמו, כמו שאנחנו יכולים להיות.
ואולי בלי מהלך כזה אנחנו באמת בסכנה.
ואולי חוץ מהפחד, יכולה להיות דווקא בסערה הזאת המון יצירתיות, ושייכות ותקווה.

עכשיו תורנו להיות הרצל.

אישית ראיתי את היוזמה של הרבעון הרביעי (אתר, קבוצת ווצאפ) שנראה לי שמנסים לעשות בדיוק את זה. אם אתם כמוני בבלבול וחשש ורוצים לקחת את זה לטוב ולבונה – נראה לי שזה מקום טוב להתחיל.

(אם מכירים עוד יוזמות חיוביות – מוזמנים לשתף)