השבוע הגבתי בפיסבוק על פוסט של דמות ציבורית שאני מעריכה, שברוח הימים האלה היה נחרץ, פסקני ושולל את הצד השני מכל וכל. נתתי שם תגובה מנקודת המבט שלי – שיש הרבה כאב, עלבון ופחד דו צדדיים במרחב, ושהכיוון לדעתי הוא לייצר שיח אחר של מפגש אישי פנים אל פנים, כמו היוזמה …
כשעליתי לכיתה י המשפחה שלי עברה לכפר אדומים. יישוב קטן, מעל וואדי קלט, סוף שנות ה80, קרוואנים, מכולת, ספריה מאולתרת בכניסה לבית של אורה, 5-10 ילדים בשכבה, עליות לא הגיוניות למי שמגיע מהמישור, אומרים שלום ברחוב, טלפון ציבורי עם אסימונים ברחבת המזכירות למי שעוד לא התקינו לו טלפון, נער שמישהו …
אני לא מבינה פוליטיקה.בישראל אני אמורה לקבל על זה אחוזי נכות, לא? אני רואה שאנשים חיים על זה, זוכרים מהלכים, מה ההוא אמר ומתי, ולמה, עוקבים אחרי חדשות במסירות של אוהד כדורגל ובאותה עוצמת רגשות, פרשנויות, הימורים, תרגילים, שיטות, תככים ומזימות. מוזר שאין כרטיס טוטו שמאפשר להמר איזה מפלגה …
אם ניסע בזמן שלושים אלף שנה אחורה, ניקח תינוק ונביא אותו איתנו, לא תהיה לו שום בעיה לגדול ולהיות מותאם לאנושיות של 2022. כלומר, מבחינה גנטית אין יותר מידי הבדל בין איך שאנחנו היום ובין איך שהיינו כששוטטנו בג׳וגלים, ולכן אפשר ללמוד על הבעיות שלנו היום לאור איך שהיינו בנויים …
ביום השואה פייסבוק נהיה מהפנט – אנשים חולקים מחשבות ועדויות משפחתיות, וזה יוצא טקס כזה, אותנטי ומחבר. כל פעם משהו תופס אותי, ולפעמים מתחברת מזה תובנה. השנה נדמה לי שראיתי משהו, באיזה זום-אאוט גדול כזה, שמתחבר גם לדיבורים על המתעשרים החדשים בשבוע שעבר, ולקבלת שבת בבית אביחי שהלכנו ביום שישי. …
כולם יודעים כל כך יודעים על מה זה ולמה, ומי בדיוק אשם והידיעה של כולם עוברת בי כמו רוח בחלון פתוח סיקור וסרטון לייב ועדות נוקבת מהשטח תמונה ועדות הפוכה לגמרי מאותו שטח דבר ודבר דבר והיפוכו היפוכו והדבר וכל אחד בוחר את פיסת המציאות שמתאימה לסיפור שלו אני מגנה, …
